איפוס גמלה- אימתן של אימהות חד הוריות

מהי נקודת האיפוס? מדובר בתקנה הנוגעת לילדים לאמהות חד הוריות המגדלות אותם בגפן, ואשר לא זוכים, מסיבות שונות, לקבל דמי מזונות מאבותיהם.

מדינת ישראל קבעה כי מזונותיו של ילד קטין הן חובה הורית שאין לסגת ממנה, ואם האב מסרב או נמנע מסיבה כלשהי להעביר לאם ילדיו את דמי מזונותיהם, תיכנס המדינה לנעליו, ותעביר את המזונות לאם. מדובר ללא ספק בחוק הומאני וחברתי. מדובר בעשרות אלפי ילדים הנסמכים במזונותיהם על הביטוח הלאומי בכל שנה. אך אליה וקוץ בה. מסתבר, שאם האימא מצליחה להתפרנס אך מעט מעל שכר מינימום, והכנסתה, מעבודה, או מקצבאות שונות, עולה על 5,000 ₪ בחודש – יפסיק הביטוח הלאומי את הזרמת המזונות לילדים, וכל הוצאותיהם יפלו מחדש על אימם העובדת. מדובר בתקנה הדנה אלפי ילדים ואמהותיהם לעוני ונחשלות מדי שנה, והדבר מהווה ללא ספק פצצת זמן חברתית ממדרגה ראשונה. אולי קיימת מחלוקת מסויימת לגבי הנתונים, אך על דבר אחד אין עוררין, מתוך עשרות אלפי הזוגות הנישאים מדי שנה בישראל – יתגרש חלק גדול מאד, וכשליש מהזוגות עתידים לסיים את יחסיהם בגירושין. התופעה ההמונית והמתגברת הזו יוצרת מציאות בה אלפי ילדים בישראל זוכים לגדול תחת חסותו של הורה אחד בלבד – על פי רוב האימא, כאשר האב מחויב בחוק להעביר לרשותה דמי מזונות שיסייעו בגידול ילדיו.

המוסד לביטוח לאומי מבטיח את מזונות הילדים במקרה שאביהם מסרב, או לא מסוגל לשלם את מזונותיהם. אך לתקנה ההומאנית והחברתית הזו מצטרף שוט הנקרא: נקודת האיפוס. היום כלל לא זול לגדל ילדים בישראל, עלות גידול ילד בשש שנותיו הראשונות עומדת על 290 אלף ₪ על פי פרסומים בתקשורת, ויש המעריכים כי עלות גידול ילד אחד בגוש דן עד לאחר הצבא חוצה את מיליון השקלים. גם בפריפריה עלויות גידול ילדים מגיעות לעשרות אלפי שקלים בשנה ואף יותר.

כך עומדות אלפי נשים גרושות בישראל בפני דילמה יקרה ומתסכלת: האבות מסרבים להעביר לילדיהן את סכום המזונות שהוטל עליהם בבית המשפט. המוסד לביטוח לאומי נכנס אמנם לנעליו של האב, ומשלם את המזונות במקומו, אך בכך "אוסר" על האמהות להתפרנס, ולצאת בעצמן מהעוני שנכפה עליהן. ע"פ תקנה זו אמהות חד הוריות מעוכבות מזונות אינן יכולות להשתכר למחייתן סך העולה על 5,000 ₪ בחודש – כי אם לא כן – תישלל מהם הזכות לקבלת דמי מזונות מהמוסד לביטוח לאומי. תקנות הביטוח הלאומי מעניקות לאישה מתחת לגיל 55 ואשר מגדלת ילד אחד בגפה, תמיכה על סך 2,733 ₪ בחודש, האמורים לכסות את הוצאות הדיור, המזון והלימודים שלו. לאישה המגדלת בגפה שני ילדים מעניק המוסד לביטוח לאומי סכום גבוה במעט – 3,182 ₪. האם חייבת לכלכל גם את עצמה, וזאת בלי קשר להוצאות הנוספות הנגזרות עליה מגידול הילדים, ואשר לא מכוסות כולן מקצבתה.

האם החד הורית חייבת אם כך לצאת לעבודה. אך אם תשתכר משכורת העולה על 5,134 ₪ (משכורת מתחת לממוצע במשק, המספיקה כאמור לכלכל בקושי אדם בוגר אחד בישראל) תישלל ממנה הזכות לקבל את דמי המזונות מהמוסד לביטוח לאומי.

אז איזו מציאות גוזרת אם כך תקנת נקודת האיפוס? אמהות חד הוריות, שאיתרע מזלן, ואבי ילדן לא מסכים, או לא מסוגל לכלכלו, נאלצות לכלכל את עצמן מהכנסות מינימאליות – ולמעשה נגזר עליהן לחיות בעוני.

אמהות גרושות הסובלות מנכות הן הנפגעות המיידיות מהתקנה, קצבת נכות, היכולה לעמוד על 2,500 ₪ בחודש, אשר מצטרפת למשכורת מינימום ממשרה חלקית בגובה של 2,700 ₪ בלבד, תגרום לכך שילדיה של אותה נכה יישארו ללא מזונות.

להגנת המוסד לביטוח הלאומי יש לומר כי הוא פועל נגד האבות סרבני המזונות, מעקל את משכורותיהם, מונע מהם לצאת מהארץ ויורד לנכסיהם, אך כאשר אין כספים שניתן לקחת מהאב, משום שהוא מובטל, פושט רגל, או פשוט מעלים ביעילות את הכנסתו מהביטוח הלאומי נמנעת מהאישה האפשרות לקבל את שהיא זקוקה לו מהביטוח הלאומי..

המציאות הזו נשמעת לכם אולי כלקוחה מרומן של צ'רלס דיקנס, ולא ממדינה מתקדמת אשר משתייכת בגאווה לארגון ה-OECD, זו שקברניטיה מתגאים בחסינותה הכלכלית – אך לצד ההכרזות הדרמטיות מתקיימת לה המציאות היומיומית הישראלית, הנגרמת, בין היתר, בגלל תקנות כמו נקודת האיפוס, וכך נוצרת לה פצצת זמן מתקתקת המורכבת מעשרות אלפי ילדים בישראל המתקיימים בתנאי מחסור ורעב בלתי נסבלים.